גזר דין בתיק ת"פ 3881-08

1.         הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן:" החוק"); איומים לפי סעיף 192 לחוק והחזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק.

2.         הנאשם יליד 1970 ובעברו שלוש הרשעות קודמות בעבירות על פי חש"צ, חבלה כשהעבריין מזויין, חבלה חמורה, תקיפה חבלנית ואיומים.  עבירות אחרונות אלו הינן ממרס 2003 וינואר 2004.

3.         מעובדות כתב האישום וממצאי הכרעת הדין עולה כי ביום 15.4.04, בסמוך לשעה 23:00, בגינה ציבורית בעיר בת-ים, דקר הנאשם את המתלונן בירכו באמצעות סכין ודחפו. למתלונן נגרם פצע מדמם בירכו. במהלך הדברים אמר הנאשם למתלונן: " אזיין אותך ואשב עליך בבית הסוהר" וכן החזיק בסכין שלא למטרה כשרה.

4.         המאשימה עתרה לענישת הנאשם על דרך עונשי מאסר, מאסר על תנאי וקנס.

הודגש כי נסיבות המעשים נשוא האישום התרחשו על רקע סכסוך פעוט בגין כלבים, כשהנאשם לא שלף סכין בלהט הויכוח עם המתלונן אלא עשה זאת רק לאחר שעזב את המקום וחזר אליו עם הסכין.

עוד הודגש עברו הרלוונטי של הנאשם ונטען כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה אינו משמש לזכותו, מאחר וכתב האישום הוגש לראשונה בספטמבר 2005, נמחק מחמת העדר איתור הנאשם והוגש מחדש לאחר שאותר.

המאשימה הפנתה לבחירות הנאשם להימנע מנטילת אחריות על מעשיו, על אף שהודה לפרוטוקול הדיון כי רכיבים בגרסתו מקורם בשקר ולהקשות על ניהול ההליך כדי תרומתו למשכו. עוד הבהירה המאשימה את גישת הנאשם כפי שנשמעה לפרוטוקול הדיון, לפיה האירוע נשוא האישום חסר חשיבות בעבורו ונטען כי גישה זו מעידה על אופיו ועל כך כי רק מסר ענישתי חד משמעי יבהיר לו את חומרת מעשיו.

5.         ב"כ הנאשם ויתרה על הגשת תסקיר מאת שירות המבחן ועתרה להסתפקות בענישה הרתעתית בדמות מאסר מותנה, בנימוק לפיו בנסיבות חייו של הנאשם ומועד ביצוע העבירה יש כדי להצדיק הימנעות ממאסרו. נטען כי חלוף הזמן נעוץ גם במאשימה ובעדיה שלא התייצבו כדבעי, מחדל שהביא לדחיית הדיון.

הסנגורית הוסיפה כי כלבו התוקפני של המתלונן בקש לתקוף את כלבו של הנאשם וכמי שכלבו יקר לו, עשה הנאשם כל שהיה צריך לעשות באותו שלב על מנת למנוע את תקיפת כלבו.

הובהר כי החבלה שנגרמה למתלונן התמצתה בשריטה קטנה שלא הצריכה טיפול רפואי ובגדר הרף הנמוך ביותר של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

עוד סוברת הסנגורית כי יש לשקול לזכות הנאשם את העובדה כי המתלונן לא יזם הגשת תלונה והודעתו נגבתה רק לאחר שנדרש לכך על ידי איש משטרה. הסנגורית טוענת כי יש בכך כדי להצביע על אחריות המתלונן לאירוע האלים ולנזק שנגרם לו. כן נטען כי מהיקף החבלה שנגרמה למתלונן ניתן ללמוד כי הנאשם לא ביקש להסב לו נזק ממשי, דבר המחזק את טענתו כי אך ביקש שהמתלונן ייקח את כלבו מהמקום על מנת שכלבו של הנאשם לא יותקף.

הודגשו גילו של הנאשם ועברו, שמאז חלפו שש שנים בהן ניהל אורח חיים נורמטיבי. נטען כי הנאשם בוגר לימודי תיאטרון וכי עבד כשף וכמנהל מסעדות, אך פוטר בטרם מתן הכרעת הדין על רקע גילוי מעסיקיו את התיק הפתוח כנגדו. לא הוצגו אסמכתאות בתימוכין בטיעונים אלו.

עוד נטען כי ענישת הנאשם על דרך השמתו במאסר של ממש, עלולה להשיבו לדרך עבריינית ובניגוד לאינטרס הציבורי. לחילופין, עתרה הסנגורית לשקילת השתת עונש מאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות.

הנאשם בחר להימנע מניצול זכות המילה האחרונה.

6.         מבלי לפתח ציפיות בלבו של הנאשם באשר לענישה שתושת עליו סופו של יום, הוזמנה חוות דעת מאת הממונה על עבודות השירות, שמצאה  את הנאשם כמתאים לריצוי עונש על דרך זו.

7.         לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וממכלול נסיבות הענין, שוכנעתי כי יש למתוח את עיקרה של שורת הדין למול הנאשם, תוך אימוץ תוואי עתירת המאשימה לעונש, העדפת אינטרסים של גמול, מניעה והרתעה בענישתו וקביעת נסיגת נסיבות הזכות לנאשם כנגד חומרת מעשיו, עברו ובחירתו להימנע מקבלת אחריות על מעשיו.

8.         בתי המשפט מצווים לענישה מחמירה, מכאיבה וממשית בעיצומו של המאבק ב"תת תרבות הסכין". מצאתי לנכון להפנות למקבץ מייצג מאמירות הפזורות ברחבי ההלכה הפסוקה בהקשר זה.

בע"פ 8583/96 מ"י נ' חולי, דינים עליון נא' 140 נקבע כי:

            " אמרנו לא פעם כי מי שדעתו קלה בעשיית שימוש בסכינים ובמכשירים חבלנים דומים, ראוי כי ייענש במאסר ממשי לתקופה ארוכה. משפט הבכורה בסוג זה של עבירות חייב להנתן לצורכי ההרתעה ולשיקולי ההגנה על הציבור וההתחשבות בנסיבותיהם של העבריינים אינה יכולה להיות אלא משנית...".